סיפור

התעוררתי בבוקר ' עוד יום, עוד עבודה! ' כך הבוס שלי תמיד אומר לי. כל כך לא רציתי לקום! התקשרתי ל144 (שם מקום עבודתי) ענתה לי, כמובן, אחת המזכירות האחרות :" שלום, במה אוכל לעזור לך? " "היי, זאת רק אני אפשר את הבוס לשנייה? " עניתי. "כן, כמובן.. הנה" ענתה לי בקול מבואס, הרי כמעט ואף פעם אין לנו לקוחות יותר.
"כן... רותי.... למה איחרת היום?!"ענה לי הבוס בקול מתנשא "איני מרגישה בטוב, האם אוכל לקבל יום חופש? " עניתי בפשטות "כן! כמובן! למה לא?! " ענה לי בציניות וניתק. נו טוב, לפחות אוכל ליהנות מיום חופש. דבר ראשון, כמו בכל יום חופש מוצלח, הלכתי לקנות גלידה. הגעתי למוכר המוכר עיניים ירוקות וקירח, אומרים שהוא כל כך נמוך שהוא צריך לעמוד של שרפרף מכדי להגיע לגובה המתאים. "שלום" ענה לי בקול העמוק והמוזר שלו "שלום" עניתי "הרגיל? " שאל, כי כבר ידע מה ארצה להזמין. "כן, תודה" עניתי, אכלתי גלידה והמשכתי את דרכי בפארק היפה, שם המשכתי את יומי.
יום למחרת התעוררתי כאשר בראשי המשפט המעצבן 'עוד יום, עוד עבודה!' מהדהד לי בראש. טוב, היום לא אוכל להבריז ויש לי עוד 20 דקות להגיע לתחנת 144. רצתי את דרכי והגעתי באיחור של 3 דקות הסתכלתי על הדלת הגדולה אשר עליה היה תלוי השלט הקרוע 'אתם מתקשרים, אנחנו לכם נותנים ל' את ה'כם את הטלפון' כבר קרעו. נכנסתי פנימה "שלום רותי! שוב פעם מאחרת? " ענה לי הבוס בחוצפה, אין לי כוח איליו "כן! אני שוב מאחרת, למה יש בעיה? " עניתי לו "כן רותי ישנה בעיה אחת הלקוחות שלנו צריכים מענה ואני צריך את כספם! אה.... כדאי שתיהני מיומך האחרון פה" ענה לי. אוי לא! עניתי לעצמי כי ידעתי שזה לא יעזור לי לומר זאת בקול רם, תפסתי את עמדתי ושרפתי את היום כאשר ראיתי שכל הזמן השיחות מועברות למזכירות המעטות האחרות, נו טוב למה אני כבר יכולה לצפות הרי התחצפתי לבוס - התחצפתי לבעל הכסף.
התעוררתי, היום כבר לא הדהד לי קולו בראש. הסתכלתי לראות מה השעה כי כנראה לא התעוררתי מהשעון המעורר, שלא הספקתי לכוון אותו לשעה מאוחרת יותר..... 12:00 כדאי שאלך להתארגן, אני צריכה למצוא עבודה חדשה. הגעתי למרכז המסחרי,שם עמד לו דוכן הגלידה דומם. כנראה בגלל שיום שבת היום, אבל עדיין היו כמה חנויות שעובדות כל הזמן. הלכתי וקניתי את עיתון הבוקר, זה היה במכונה קטנה שהיו מכניסים אליה את הכסף והעיתון נופל החוצה. חיפשתי אחר עבודות. אחרי שעה שמתי לב שכל מה שמצאתי היה עובדת בדלפק של חנות בגדים מוכרת, חזרתי הביתה אכלתי וראיתי טלוויזיה.
קמתי בבוקר, השעון המעורר המעצבן שלי העיר אותי, "שוב...." רטנתי לעצמי. לקחתי מעיל, היה יום קר היום, לקחתי את העיתון של אתמול ויצאתי ברגל לכתובת שהייתה כתובה על העיתון. כשהגעתי ראיתי שהחנות גדולה משחשבתי, הקירות היו בצבע אדום בהיר והדלפק, לשם הסתכלתי בפעם הראשונה, היה כחול. צבע יפה חשבתי תוך כדי הליכה לשם. הוא היה מלא בטור ארוך של אנשים כולם דוחפים ומבקשים להיכנס לתור הארוך...
באתי מאחור ושאלתי את המוכרת לגבי העבודה,
"שלום ,"
"שלום גברתי, אם תרצי לקנות משהו תתבקשי לעמוד בתור, "
"לא, איני רוצה לקנות משהו, באתי לכאן לגבי העבודה... "
"לגבי העבודה? "
"כן, בדיוק כך "
"עם כך, לכי לשם" היא אמרה והצביע על דלת. "טוב, תודה רבה" עניתי. בעודי הולכת לשם, קבוצת אנשים באו אלי.... הכול הפך ללבן.
התעוררתי, הכול כאב לי. הסתכלתי, בקושי, מסביבי.... אני בבית חולים! לצידי ראיתי שעומדת אחות, כנראה לא ראיתי אותה קודם. "שלום לך, איך את מרגישה? " היא ענתה לי בשמחה. היא הייתה גבוה עיניים ירוקות ושיער קצר ושחור. אחרי רגע של הרהורים עניתי, "כואב לי... מה קרה? ", "התנגשו בך עם ארון, את זוכרת מה קרה? " לא, האמת שאני לא זוכרת.. "לא..." ואז הכול קפץ אלי חזרה. סיפרתי לה את סיפורי. "כן, אני מבינה " היא אמרה בשקט כמובן שהיתה מצפה ממני להתייפחות על מה שקרה לי ובקשה ללכת הביתה אבל זה לא מה שהיה לי בראש באותו רגע...

להמשך לחצו פה

נוי .ס. ו'1